פסק-דין בתיק ת"א 3164-10-09

נתוני רקע

1.       התובע, יליד 13.12.1987, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.2.2009, כאשר נסע על אופנוע נהוג בידי הנתבע 1. התאונה אירעה כאשר הנתבע 1 איבד שליטה על כלי הרכב וכתוצאה מכך התהפכו השניים (להלן-"התאונה"). בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף בגינם הוגשה התביעה בתיק זה, וזאת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
הנתבעת 2, מבטחת כלי הרכב, אינה מכחישה את חבותה בגין התאונה, והמחלוקת בין הצדדים התמקדה בהיקף הנזקים שנגרמו לתובע בעקבותיה.

2.       ממקום התאונה הוחש התובע לבית החולים אי.מ.מ.ס בנצרת, שם אובחן כסובל בין היתר משבר בטיביה, פריקה בברך שמאל וחיוורון וחסר דפקים בגפה השמאלית התחתונה. בעקבות זאת הועבר התובע בדחיפות לניתוח, במהלכו בוצע שחזור של פריקה של ברך שמאל. הואיל וגם לאחר הניתוח נמצאה עדיין אי יציבות בברך שמאל וחסר אספקת דם לרגל שמאל, הועבר התובע בדחיפות לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נותח ביום קבלתו.

          בניתוח נמצא קרע שלם של עורק פופליטאלי עם חסימה טרומבוטית, דבר שחייב ביצוע תיקון של העורק על-ידי הכנסת שתל ורידי ובהמשך קיבוע חיצוני של הברך והשוק לשמירת יציבות וקיבוע השברים בברך. לאחר שנצפתה חסימה חוזרת של העורק והופיעה תסמונת מדורית, נותח התובע פעם נוספת באותו היום. לאחר הניתוח, אושפז התובע במחלקת כלי דם וביום 1.3.2009 הועבר למחלקה לכירורגיה פלסטית, שם עבר מספר טיפולים והליכים ניתוחיים נוספים.

ביום 17.3.2009 הועבר התובע לבית החולים אלישע, ואושפז במחלקה שיקומית. התובע שוחרר לביתו ביום 8.5.2009 עם המלצות להמשך מעקב רופא מטפל, נטילת משככי כאבים בהתאם לצורך, ניוד בדריכה חלקית בהתאם ליכולת, פיזיותרפיה ביתית, וביקורת במרפאת חוץ אורתופדית ברמב"ם ובמרפאת כלי דם ופלסטיקה.           

חוות דעת מומחי בית המשפט    

3.       פרופ' הופמן מונה כמומחה מטעם בית המשפט, על-מנת שיבדוק את התובע ויחווה דעתו לגבי מצבו בתחום כלי הדם ובתחום הפלסטי. בחוות דעתו מיום 15.4.2011 נאמר כי הנזק שנגרם לעורק לא הותיר נכות מבחינה כירורגית אולם נותרה נכות בתחום הפלסטי. זאת לבד מהתחום האורטופדי, לגביו לא נתבקש פרופ' הופמן לחוות דעתו. לאור האמור קבע המומחה כי מצבו הרפואי של התובע תואם נכות פלסטית צמיתה של 10% בגין צלקות מכאיבות בגפיים בהתאם לתקנה 11(2)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").          

בעדותו בפניי ציין פרופ' הופמן כי הצלקות מהן סובל התובע הנן מכוערות וכואבות וכי אין לחשוף צלקות מסוג זה לשמש. עוד הוסיף כי התובע יידרש ליטול משך כל ימי חייו תרופות לדילול הדם וכי הדבר מהווה גורם סיכון בכל ניתוח עתידי אליו הוא עשוי להיזקק בעתיד.

4.       פרופ' וולפין נתמנה כמומחה בתחום האורטופדי. בחוות דעתו ציין כי נמדד קיצור של סנטימטר אחד של הרגל השמאלית ונמצאה הליכה בצליעה תוך תמיכה ב"סד פיני" המוחזק בתוך הנעל השמאלית עם הגבלה בתנועות ברך שמאל.  נוסף על כך נמצאה הגבלה ניכרת בטווחי קרסול שמאל. המומחה ציין עוד כי אובחנו צלקות עם שתלי עור בשוק שמאל וצלקות נוספות בירך שמאל וחסר של קטע מרקמה רכה תת עורית בחלק העליון פנימי והאחורי בשוק שמאל.

          לאור האמור קבע פרופ' וולפין כי מצבו הרפואי של התובע במישור האורטופדי תואם נכות צמיתה משוקללת בשיעור 23.1%, לפי החלוקה כדלהלן: נכות של 10% בגין הגבלת תנועות קרסול שמאל לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות; נכות של 10% בגין מצב של פגיעה עצבית פרונאלית בינונית בשוק שמאל בצורה חלקית לפי סעיף 32(2)(א)(II) לתקנות; וכן נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלת תנועות ברך שמאל ל- 80% ויישור מלא, לפי סעיף 48(2)(ה)(II) לתקנות.

5.       התובע חלק על אחוזי הנכות הרפואית שקבע פרופ' וולפין. לשיטתו, לא התייחס המומחה למספר פגיעות משמעותיות שנגרמו לו והסבו לו נזקים צמיתים. העובדה שחוות הדעת נערכה בטרם ראה המומחה את תוצאות בדיקת ה- MRI שיכולות היו לתת אינפורמציה על מצב הרקמות בברך, הובילה את המומחה "לפספס" ממצאים חשובים ביחס לנזק ברצועות הברך.

ב"כ הנתבעת טען מצדו כי אין לסטות מקביעותיו של פרופ' וולפין שלא חל בהן כל שינוי במהלך חקירתו הנגדית הארוכה, תוך שהפנה להלכה לפיה רק במקרים חריגים ובולטים לעין יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שנתמנה מטעמו. לתמיכה בטענותיו הפנה ב"כ הנתבעת לתקנה 47(7) לתקנות לפיה קטיעת רגל בגובה הברך מקנה נכות בשיעור 55% ומתחת לברך נכות של 50%. משכך, טוען ב"כ הנתבעת, הרי שאין כל הגיון בטענת התובע כי יש להעמיד את נכותו האורתופדית על 70%.

6.       בטרם אתייחס לטענות התובע לגופן, אני רואה להפנות למושכלות ראשונים בכגון דא, לפיהן יסמוך בית המשפט ככלל על חוות דעתו של מומחה שנתמנה על ידו, אלא אם כן קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן (ראו לדוגמא: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו (2) 936).

          עם זאת, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי ההכרעה הסופית בכל השאלות שבמחלוקת, לרבות השאלות הרפואיות, נתונה בכל מקרה לשיקול דעתו של בית המשפט. ההלכה הפסוקה מורה כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ בבחינת "כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי מטעמו. (ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.2005)). כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים בע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164: